<h1>העיטור — שער שני הלכ' שחיטה ח"ג מהחלק השלישי</h1>
<h2>דף סח.</h2>
והיכא שהוציא ולד ראשו קודם שחיטה אעפ"י שהחזירתו ושחט את אמו אין שחיטת אמו מטהרתו דתנן הוציא את ראשו ה"ה כילוד. וחייב משום או"ב וטעון שחיטה לולד בפ"ע. ואסור לשוחטו עד יום ח'.
אבל הוציא עובר את ידו והחזירה מותר באכילה. ודווקא עובר אבל אבר אסור כדגרסי' אר"י א"ר אבר עצמו אסור דא"ק ובשר בשדה טריפה לא תאכלו. כיון שיצא חוץ למחיצה נאסר ועולא אר"י אבר עצמו מותר וקי"ל כרב דהא אתותב ר"י. במערבא מתני הכי רב אמר יש לידה לאיברים ורי"א אין לידה לאיברים מה בינייהו איכא בינייהו לאסור מקצת אבר שבפנים. ופי' רב אלפסי דאפלוגתא דרב ור"י קאי דר"י סבר אין לידה לאיברים אלא היוצא בלבד הוא דאסור ושבפנים מותר ופירש הלכה כר"י ומסת' אתרי לישנא דרב קאי אליבא דמערבא דנקיט לישנא יש לידה לאברים. מיעוט אבר אסור. וללישנא קמא אליבא דרב מותר. אבל לר"י דאמר אין לידה וליכא מידי בין לישנא קמא ללישנא בתרא דר"י קאמר אין לידה ואפי' אבר עצמו שיצא מותר וקי"ל כמערבא אליבא דרב לחומרא וכל האבר שיצא אסור ואפי' מה שבפנים אעפ"י שהחזירו ושחט את אמו אסור אבל העובר ניתר בשחיטת אמו ומקום החתך נמי מותר כדאסיקנא, והכי מסתבר דא"כ מאי (דוקיא) דוחקי' למימר (או"ב) [איכא בינייהו] מיעוט אבר שבפנים (ליכא) [לימא] למיסר אבר שבחוץ כפלוגתא דלישנא קמא. והלכך סוגיין כרב דאמר יש לידה כדברירנא.
<h2>דף עד.</h2>
ואו"ב דאסור דווקא דאתיליד אבל שחט לה לחיותא ואשכח לה וולד לא מחייב משום או"ב. דכתיב שור או כבש או עז כי יוולד לא מתקרי בן עד דנפיק לאויר העולם וכתיב הנך הרה ויולדת בן. כן בדוד ה"א [שמואל ב' ט"ז י"א] בני אשר (ממני) [יצא ממעי]. ואם יצא ראשו [ס"ח ע"א] ה"ה כילוד. ואם בן ח' ניתר בשחיטת אמו דתנן השוחט את הבהמה ומצא בה בן ח' חי או בן ט' מת קורעו ומוציא את דמו. מצא בה בן ט' חי טעון שחיטה וחייב באו"ב דר"מ. וחכ"א שחיטת אמו מטהרתו וקי"ל כרבנן ואע"ג דקי"ל עובר לאו ירך אמו הוא הכא שרי דכתיב [עי' ס"ט ע"א] בבהמה כל שבבהמה תאכלו. ירו' [פ"ח דתרומות ה"א] בהמה בבהמה תאכלו ולא שקץ. בבהמה תאכלו ולא עוף. רב אושיעא בעי מאי בינה לבין זיזים שבעדשין ליתושין (שבכליכן) [שבכליסין] לתולעים שבתמרה תמן בגופיה הן הכא אינן בגופו. ואפי' מצא בה בן ח' חי קורעו ומוציא את דמו ודמו אסור לכתחלה כדם המובלע באיברים שהוא בלאו. ודווקא שלא הפריס עג"ק אבל הפריס עג"ק בעי שחיטה וחייב באו"ב ודינו כבהמה מעליא לבדיקת סכין ולריאה ולי"ח טריפות וליתא לדר"ש שזורי דאמר אפי' חורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו.
<h2>דף עה.</h2>
קרעה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה לפי שלא נשחטה אמו. והשוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי קי"ל כרבה דאמר מותר כשחיטה דארבע סימנים אכשר בה רחמנא. ומסת' בעסקא שחיטה כגון או"ב הלכה כרבנן מדקתני לה למתניתין בלשון חכמים דקתני חכ"א שחיטת אמו מטהרתו. אבל חלבו ושמנו וגידו אפי' לא הפריס אסור כר"מ דאמר ונוהג בשליל וחלבו אסור דקי"ל כר"י דאמר הושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן ט' חי ואכל רי"א חייב דחדשים גרמי ואפי' לר"ל דאמר פטור הנ"מ בהושיט ידו למעי בהמה דליכא אוירא אבל איכא אוירא כגון בן פקועה אסור כר"מ דאי כרבנן לידה בעי ש"מ דתרווייהו ס"ל כר"מ וכללא דקי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י לאו כללא הוא דהא במבשל בשבת אר"י כי מורה רב לתלמידיו הורה כר"מ כי דריש בפירקא דריש כר"י משום ע"ה וגבי גיד דפליגו ר"מ ור"י הלכה כר"מ כדאמרינן [צ"ו ע"א] גבי בר פאולי דאורי לך כר"י אורי אבל הלכה (כר"י) [כר"מ] דכל גבי חלב וגיד אזלינן לחומרא ועוד דהלכה כר"מ בגזירותיו והלכך הלכה כר"מ והא דאמר ר"ח השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה אפי' לא הפריס עג"ק אינו ניתר בשחיטת אמו והיא הלכתא דהא אתמר משום ר"ח כוותיה ור' חייא נמי כוותיה משמע דכלהו ס"ל כר"מ דאמר בן ט' חי טעון שחיטה ההיא (השוחט) [בשוחט] את הטריפה ר"מ ככולהו ונוסחא דרש"י הכי היא ואפי' לרבנן קאמר לה דאסיקנא ד' סימנין אית לה לההיא ומתכשר או בסי' דאמא או בסי' דידה והלכך השוחט את הכשרה ומצא בה בן ט' חי ניתר בשחיטת אמו ואין או"ב נוהג בו בשלא הפריס עג"ק כדברי רבא. ודווקא בן ט' חי דחלבו וגידו אסור כר"מ אבל בן ח' חי או בן ט' מת אפי' לר"מ חלבו וגידו מותר. כדאמר מחלוקת בבן ט' חי והלך ר"מ ור"י לשיטתו. ואיכא מ"ד דלגבי גיד כי היכא דפליגו בבן ט' ה"נ בבן ח' חי או בבן ט' מת (דא"כ) [דאל"כ] היכא אמרינן בריש פירקא ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים. וקא (סליק) [סבר] נוהג בשליל ואיסור גיד [ו]איסור קודש בהדי הדדי קאתו. (והא דאמרינן בר"פ ו)ל"ד לבן ח' חי דהתם כיון דאתילידי ליה לולדות קדשים והו"ל בן ט' איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא איסור גיד חל עליו ורבינו אפרים פסק בן ט' חי טעון שחיטה וחלבו אסור. ואינו ניתר בשחיטת אמו וחייב באו"ב ואפי' לא הפריס. ואתי' סייעתא מהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלבו ומהא דר"ח דכולהו ס"ל כר"מ (ודר"ח ליתא) [וליתא] כדפרישית. והרב המחבר ובעל הלכות נמי כתבו היכא דלא הפריס לא בעי ניק[ו]ר וחלבו מותר וניתר בשחיטת אמו ומשמע דס"ל דהאי דאסר ר"י בהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב חי דאסור משום שלא נשחטה הבהמה היא דכי שרו ליה רבנן כשנשחטה הבהמה משום דכתיב בבהמה כל שבבהמה תאכלו. אבל היכא דלא נשחטה ד"ה אסור. ואנן ס"ל וכן דעת רש"י דפלוגתא אפי' נשחטה הבהמה. ופלוגתא אליבא דר"מ דאמר טעון שחיטה דלר"י דאמר חדשים גרמי ולר"ל חדשים ואוירא גרמי והכא ליכא אוירא. דהא הושיט ידו לפנים. אבל לרבנן דס"ל אין טעון שחיטה ס"ל חדשים ולידה גרמי ולא מיקרי בהמה לאסור חלבו ודמו עד שיוולד. כדכתיב שור או כשב או עז כי יוולד ול"ש נשחטה הבהמה ול"ש לא נשחטה תלש חלב מבן ט' חי מותר דכתיב בבהמה כל מה שבבהמה תאכלו דא"א דפלוגתא בלא נשחטה היכא מקשה לר"י מהא דמוציא מכלל שליל. התם וודאי נשחטה הבהמה דהכי היא מותר כחלב חיה והיכא מקשה ליקרב הא לאו בר הקרבה היא. אלא ש"מ דפלוגתא בנשחטה והא דשליל בנשחטה וכגון שהושיט ידו למעי בהמה ומדפליגי אליבא דר"מ ש"מ הלכה כר"מ וכר"י דאמר חדשים גרמי. ורבינו אלפסי פירש כר"י דאמר אין נוהג בשליל (ורובו) [וחלבו] מותר וניתר בשחיטת אמו ואין או"ב נוהג בו ואנן כתבינן מה דס"ל.
<h2>דף עה:</h2>
וההוא בן פקועה דנפל עליה דובא ושחטיה שלא מדעת הוי דאין דריסה [אלא מדעת] א"נ בגסה הוי. וצ"ע בבן ז' שהפריס עג"ק אי דינו כבן ט' [עי' נדה כ"ד ע"ב].
<h2>דף עח.</h2>
הענין השני מחוסר זמן שהוא אסור מה"ת כגון [אותו] ואת בנו כדכתיב אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד ואם שחט מותר באכילה כדגרסינן בפ' כ"ה [קט"ו ע"א] אותו וא"ב לתסור. ומשני מדאצטריך רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי והכי מסתברא לן ולקמן לגאון סברא אחרינא. ותנן אותו ואת בנו נוהג בארץ ובחו"ל בפני הבית ושלא בפני הבית ואינו נוהג אלא בבהמה דכתיב ושור או שה ולא בחי' דכתיב שור ולא חיה כו' שה ולא עופות והלא דין הוא מה בהמה כו' ת"ל שה ולא עוף ותניא או"ב נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים חנניא אומר בין זכרים בין נקבות ואר"ה בר חייא א"ש הלכה כחנניא ול"ש אמא וברא ול"ש אבא וברא אסור דחוששין לזרע האב וכתב רבינו [אלפס] אית מ"ד דליתא לדחנניא דהא א"ל רבא לשמעי' כי עיילית ליה דוכרינייתא [עיין] בהו (ספק) וכו' ותניא רי"א פרדה שתבעה אין מרביעין עלי' לא סוס ולא חמור אלא מינה (וא"ר) [ואמרינן (כתובות קי"א ע"ב)] יצחק (ושמעי') [ושמעון] אמרו הלכה כר"י בפרידות והלכה כר"י דאין חוששין לזרע האב ואית מ"ד אם יתברר דהוא אביו וודאי אין שוחטין אותו ואת בנו ביום אחד דהא א"ש הלכה כחנניא ומסת' דליתא לדחנניא. הדין הוא סברא דילי'. ומסת' דהלכה כחנניא דקרא מסייע ליה דכתיב אותו משמע זכר וכתיב בנו מי שבנו כרוך אחריו דמשמע נקבה. והלכתא נוהג בין בזכר בין בנקבה ואע"ג דהלכה כר"י בפרדות הא אמרינן דר"י ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב אי לאו והלכך אין מרביעין עליה אלא מינה לחומרא וגבי או"ב חוששין לחומרא ול"ק הלכתא אהלכתא וכ"פ רב אחא והא דאמר לשמעי' כי עיילית וכו' אלמא אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא ליתא דהא קי"ל בעלמא סימנין דרבנן.
<h2>דף עט:</h2>
ת"ר או"ב נוהג בכלאים ובכוי. רא"א כלאים הבא מן העז ומן הרחל או"ב נוהג בו מן הכוי אין או"ב נוהג בו ואר"ח הכל מודים בהיא צביה ובנה תיש שפטור והכל מודים בהיא תיישה ובנה צבי שהוא חייב דשה אמר רחמנא. ובנה כ"ד. ואסיקנא לענין או"ב משכחת לה בין בתיש הבא על הצבייה בין צבי הבא על התיישה וילדה בת. ובת ילדה בן ושחט לה ולברה בתייש הבא על הצבייה לאיסורא. ובצבי הבא על התיישה למלקות. וקי"ל כרבנן דבכולהו איכא איסורא. [ו]למלקות לבר מצביי' ובנה תיש דפטור ור"ח ס"ל כי"א דאמרו כוי זה בא מן התייש ומן הצבייה ולר"י דאמר כוי בריה בפ"ע הוא או"ב נוהג בו. כדתניא כוי יש בו דרכים שוה לחיה ויש בו דרכים שוה לבהמה ויש בו דרכים שוה לחיה ולבהמה. ויש בו דרכים שאינו שוה לא לחיה ולא לבהמה. כיצד שוה לחיה דמו טעון כיסוי כדם חי'. ואין שוחטין אותו ביו"ט.
<h2>דף פא:</h2>
(וכתב בפרק אחרון דבכורות) והיכא דשחיט ולא אשתחיט שפיר. שרי למישחט ברה בתרה דתנן השוחט ונמצאת טריפה השוחט לע"ג ר"ש פוטר וחכמים מחייבין. השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור משום או"ב ואר"ח בר אבא אר"י [פ"ה ע"א] ראה ר' דבריו של ר"מ באו"ב ושנאו בל' חכמים. והשוחט ונמצאת טריפה והשוחט לע"ג. אעפ"י שאינה שחיטה ראויה. אסור למשחט ברה בתרה והשוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר שרי.
<h2>דף פב.</h2>
לגאון עגל או שה או גדי שנשחט ביומו והבן נתערב באחרות ואין ידוע איזה הוא מכניסין אותן למקום א' (ומנה) [ומכה] אותן וטורדן וכל דפריש מרובא פריש והשנים הנותרים אסור לשוחטן עד למחר ובפ' כ"ה [זבחים ע"ג ע"ב] גרסינן ונכבשינהו ונבדרי כל דפריש מרובא פריש וא"ר גזירה משום קבוע והא פליגא על גאון. (ואיתא) [ואיכא] למימר חולין מקדשים לא גמרי'.
שחט פרה ואח"כ שחט שני בניה סופג שמונים שחט שני בניה ואח"כ שחטה סופג ארבעים או"ב אין לי אלא אותו ואת בנו אותו ואת אמו מנין כשהוא אומר לא תשחטו הרי כאן שנים הא כיצד א' שוחט את הפרה וא' שוחט את אמה וא' שוחט את בנה שנים האחרונים חייבים והלכך ל"ש כי שחט אמא ברישא והדר שחט את בנה ל"ש כי שחט בנה ברישא והדר אמא חייב ול"ש כי שחיט לה לתרווייהו חד גברא ול"ש שחיט להו (לתרווייהו) תרי גברי חד שחיט לברא וחד שחיט לאמא חייב מדכתיב לא תשחטו. שחטה ואת בתה ואת בת בתה סופג שמונים וקי"ל כרבנן וחזינא ליה לגאון דאמר מאן דשחיט או"ב ביום א' הראשון מותר והשני משהין אותו עד לערב ואי (במה זה) [במזיד] מלקי ליה ולא אכיל מבשרא עד לאורתא ומסת' דגאון קנסא הוא דקניס דגרסינן בפ' כ"ה או"ב ליתסר דהא תיעבתי לך הוא ומשני מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי ש"מ לאלתר שרי. שנים שלקחו פרה ובנה זה שלקח ראשון ישחוט ראשון. תוספתא הלוקח מבעה"ב הוא קודם לבעה"ב שמתחלה לא לקחו אלא ע"מ כן.
<h2>דף פג.</h2>
ובד' פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיע אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט ואלו הן עיו"ט האחרון של חג ועיו"ט ראשון של פסח וערב עצרת וער"ה וכדברי ר"י הגלילי אף בעיו"כ בגליל אר"י אימתי בזמן שאין לו ריוח אבל בזמן שיש לו ריוח א"צ להודיעו. וקי"ל כ"מ שאר"י אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים. תנא אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע דכיון דאיכא איסורא אודועי הוה מודע ליה כדאמר בפ' הלוקח בהמה מן השוק [בכורות כ"א ע"ב]. ודווקא ד' פרקים אלו אבל שאר ימות השנה לא ובשאלתות דרב אחא אם תגר [עובד כוכבים] הוא (אינו) חושש. רי"א אף המוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה צריך להודיע בידוע ששניהן שוחטין ביום אחד. בד"פ בשנה משחיטין את הטבח בע"כ (אפי') [לפיכך] אם מת מת ללוקח אבל בשאר ימות השנה אם מת מת למוכר. ומפרש טעמא דבד"פ אלו העמידו דבריהם על ד"ת בשאר ימות השנה מת למוכר משום דמשיכה קונה משום גזירה דשמא יאמרו ש"מ משיכה קונה אפי' גבי אונסין ואי איתניס למוכר איתניס כרבינו אלפסי בהזהב. יום א' האמור באו"ב היום הולך אחר הלילה את זו דרש ר"ש בן מנסיא נאמר בבראשית יום א' ונאמר באו"ב יום א' כו' רי"א כיום המיוחד בשבת ויו"ט שהיום הולך אחר הלילה ומה יום א' טעון כרוז אף זה טעון כרוז.
<h2>דף פו.</h2>
בפ' כיסוי הדם. וכן לענין או"ב חש"ו ואחרים רואין אותן אסור למישחט אחריהן בינן לבין עצמן ר"מ מתיר לשחוט אחריהן בינן לבין עצמן. וחכמים אוסרין ואסיקנא מאי הוה עלה ת"ש דשלח ר"א לגולה הורה ר' כר"מ וכן הלכתא.
<h2>דף קמב.</h2>
הענין הג' מחוסר זמן שאינו ראוי ליגע כגון אם על בנים דתנן לא יטול אם על בנים אפי' לטהר בו את המצורע. [קמ"א ע"א] שלחה וחזרה שלחה וחזרה חייב לשלחה כל פעם שכנפי' נוגעין בהם. [ק"מ ע"ב] ואם היו אפרוחין מפריחין או ביצים מוזרות פטור מלשלח. [קל"ח ע"ב] ועוף טהור שרובץ על ביצי עוף טמא פטור. ואווזין ותרנגולים שקננו בפרדסים וכן יוני הרדיסאות פטור מלשלח וראוין הן לשחיטה. וגרסינן בפ' כ"ה [קט"ו ע"א] שלוח הקן לתסור לא אמרה תורה שלח לתקלה ש"מ אם שחט מותר.
